המתכון שלי הוא להאמין שזה אפשרי. פשוט להשתמש באינטואיציה.

​

כבר הרבה שנים אני יודעת שלכל אחד יש את המתכון שלו. לחיים. יש את האינטואיציה שמפגישה אותנו עם המתכון שמתאים לנו.

רוב חיי לא אהבתי את המטבח. אמא שלי תמיד ביקשה שאעזור לה לבשל ולא אהבתי את זה. הקושי שלי היה עם מתכונים, עם סדר (שיגע אותי שצריך לערבב שמרים עם מים בצד, למה זה לא יכול להיות ביחד מההתחלה? למה צריך את ההפרדה?), עם זה שהדברים צריכים להיות ב"צורה מסוימת". 

מתוך האהבה שלי ללחמים הייתי אופה לפי מתכונים ו... מתוסכלת.

ואז, ממקום של תסכול - למה צריך ללכת בדרך מסוימת שמישהו אחר הגדיר, למה אין לי את המקום לעצמי? התחלתי לשחק.

ערבבתי את הדברים שאני רוצה יחד, ראיתי את זה כמשחק, בלי לפחד לטעות.

שיחקתי עם הכמויות, שמתי את החומרים איך שאני רוצה, שיחקתי עם הטמפרטורה בתנור.

ובכל פעם שפתחתי את התנור, יצאה לי הפתעה טעימה חדשה.

אנשים שאלו אותי: מה המתכון? ואמרתי, אין מתכון. אני פשוט ממציאה. משחקת.

מאז ועד היום, אני אופה בשביל הכיף, לחברים, למשפחה, לקרובים ולפעמים גם לאנשים שאני פוגשת ברחוב :)

​

בשבילי זה היה טבעי ומובן מאליו עד שחברה מתחום הקולינריה ראתה את תהליך האפיה ה"לא שגרתי" שלי, היא אמרה שאני מנפצת את כל מה שמלמדים על אפיה ושהרבה אנשים ישמחו לבוא לסדנא שכזו. אז החלטתי להתחיל להעביר את הקסם - 

הפשטות, הבחירה, המשחק, וזה שאין דרך אחת נכונה.

כל אחת ואחד יכול/ה.

זה אצלך בידיים - ובלי מאמץ.

וגם בלי מיקסר.

אפילו בלי ללוש (חלק מהלחמים).

איך שמתחשק לך.